מרוצי אופנועים, משאיות וטרקטורים בוץ קיצוניים

מרוצי ג'יפים בבוץ קיימת קבוצה מכובדת של אנשים שאינם נרתעים מאחת מצרותיה הגדולות של רוסיה - הכבישים. יתרה מכך, הם מחפשים במיוחד מקומות שבהם יש מינימום של תשתית כבישים, עם מקטעים בלתי עבירים ומכשולים. מדובר בחובבי אחד מסוגי הספורט והפנאי הטכני הקיצוני ביותר - אוף-רואד.

במהותו, אוף-רואד (באנגלית: off-road - מחוץ לכביש) הוא התמודדות עם שטח קשה בו כלי רכב או אפילו אופנוע מנסים להתגבר על מכשולים. אין כללים מוגדרים, למעט ברליים בינלאומיים מרכזיים; מארגני התחרויות יוצרים כללים מותאמים אישית לכל מסלול או תחרות (פסטיבל). המשימה נראית פשוטה - להגיע לקו הסיום עם כמה שפחות נזק, ואפשר גם לעבור את היריבים בדרך. אבל העיקר הוא לסיים את המסלול!

ברוסיה, ספורט מוטורי זה הפך לפופולרי מאוד - הנופים העצומים והרבה אזורים בלתי מרוצפים מספקים תנאים אידאליים לכך. ספורטאים אירופיים אפילו מקנאים בנו; אילו אפשרויות אימון ותחרויות יש לנו! לא במקרה נפתחו מועדוני אוף-רואד בערים רבות ברחבי הארץ, ומרוצי הטרופי והראלים בשטחי רוסיה זוכים לפופולריות גדולה.

ווייבבורד על סוג חדש של לוח גלגיליות - ווייבבורד תוכלו לקרוא באתר שלנו.
יצרני מכשירי האופטיקה מציעים מבחר רחב של משקפות לטיולים, ציד או דיג. להבין את הפרמטרים ולבחור נכון תוכלו לקרוא בחומר זה .

מההיסטוריה של האוף-רואד ברוסיה

משתתפי מרוץ מכוניות הקמת מועדוני חובבי אוף-רואד ברוסיה החלה בתחילת שנות התשעים, אך כבר בשנות ה-30 התקיימו במדינה מרוצים שבהחלט ניתן לסווגם כאוף-רואד, בגלל מצבה הירוד של תשתית הכבישים באותה תקופה. איך אפשר לשכוח את הרומן ההומוריסטי המפורסם “עגל הזהב” עם הסיסמה המפורסמת של אוסטפ בנדר: “נכה במרוץ כלי רכב על הלא-כבישים ועל השאננות!”

אחד המסעות הגדולים והמשמעותיים של אותה תקופה התרחש בשנת 1933. מפעל הרכב בגורקי רק החל לפעול, ומפעל AМО (שלימים הפך ל-ZIL) צבר תאוצה. הוחלט לבדוק את איכות הרכבים הרוסיים בתנאים קיצוניים ביותר ולהשוות אותם עם דגמים זרים.

מסלול על המפה בתחילת המסע השתתפו 23 צוותים – שש יחידות GAZ-A פרטיות, שש משאיות “חצי טון” מדגם GAZ-AA, שתי מכוניות ניסוי עם שלושה סרנים מדגם GAZ-AAA, דגם ניסיוני NATI-GAZ, ארבע משאיות מדגם AМО-3 במשקל 2.5 טון, שלוש מכוניות פורד-Timken עם שלושה סרנים ומשאית פורד-AA אחת.

במונחים של היום, המסלול עדיין נחשב לקיצוני ביותר אפילו עבור רכבי שטח מודרניים. המסע החל במוסקבה, משם המשיכו המכוניות לגורקי, לאורך נהר הוולגה לסמרה, ואז לאורנבורג.

מעבר לעיר זו נפרסו הערבות הקזחיות האינסופיות עד חופי הים הערבי. התחנות המרכזיות הבאות היו טשקנט, סמרקנד, בוכרה וצ’ארג’ו. מכאן החל השלב הקשה ביותר דרך “החולות השחורים” – מדבר קרה-קום עד קרסנובודסק על חופי הים הכספי.

בנוסף לדרכים הקשות, בעיית המים הייתה משמעותית, ולכן המסלול תוכנן לעבור בין באר אחת לבאר אחרת. לא היו כמעט אמצעי ניווט, והסתמכו על מדריכים מומחים טורקמנים. בחום השורר בקבינות התקרב הטמפרטורה ל-75 מעלות, ומערכת הקירור התחממה עד כדי שימוש במי שתייה.

מכוניות רבות נדרשו לעיתים “לשאת בידיים”. במדבר, רכבים עם שלושה סרנים וצמיגים רחבים, שנקראו אז “צמיגי על”, תפקדו בצורה טובה יותר.

לאחר חציית הים הכספי באמצעות מעבורת, המסע המשיך דרך באקו, טביליסי, רוסטוב, חרקוב, טולה והסתיים ב-30 בספטמבר 1933 במוסקבה.

התוצאה הייתה מדהימה – כל הרכבים הגיעו לקו הסיום, וגם לא נגרם שום נזק לצוותים. בתוך פחות משלושה חודשים, המסע כיסה 9,400 קילומטרים, שמתוכם רק כ-2,000 היו כבישים סלולים באיכות נמוכה, והשאר – שבילים, דרכי שיירות, וב-1,200 קילומטרים – שטח בלתי עביר לחלוטין.

Видео "Как научиться паркуру"
צפו ב- וידאו על איך ללמוד פרקור במאמר שלנו “פרקור כדרך חיים”.

רבים שמעו על אתר הסקי שֶרֶגֶש. אם עדיין אינכם מכירים את המקום הטוב ביותר לגולשי סקי וסנובורד, עברו לעמוד זה .

כמו כן, יש לנו סיפור על אתר הסקי הוותיק והגדול ביותר ברוסיה, דומבאי. קראו עליו בכתובת זו .

התפתחות תנועת השטח המודרנית ברוסיה

מרוצי משאיות בבוץ
ובכל זאת, נחזור לימינו אנו.

ברור מאליו שהרבה מתושבי הכפרים נאלצו לעסוק בשטח בעל כורחם, ולכן רכב שטח היה כל כך מבוקש במקומות האלו – גאז-69, אואז, משאיות עם הנעה כפולה כמו זיל-131, גאז-66, לואז, והרכב הנוסע הייחודי וואז-2121 ‘ניבה’.

כל זה מובן – החיים דרשו זאת. אבל מי במודע מכניס את רכבו לשטח קשה ומנסה למצות את כל יכולותיו? כן, ישנם כאלו חובבי אקסטרים, ולא מעט.

דחיפה משמעותית לפיתוח מאורגן של תחום השטח ברוסיה ניתנה על ידי הראלי המפורסם ‘Camel Trophy’, שנערך בשנת 1990 בברית המועצות, בסיביר. תוצאות התחרות היו ניצחון גדול עבור הנבחרת הסובייטית, ודווחו בצורה נרחבת בעיתונות ובטלוויזיה.

אך עבור ספורטאים חובבים, השתתפות בתחרויות מסוג זה הייתה כמעט בלתי אפשרית. קבוצת חובבים במוסקבה, בראשות מיכאיל סנארסקי וטאראס נצ’יפורנקו, החליטה להתארגן ולייסד את המועדון הרוסי הראשון – ‘Russian Off-road Center’.

מרוצי רכבי ניבה בשטח
המאמצים נשאו פרי, ובשנת 1993 התקיימה תחת חסות המועדון התחרות הראשונה בזבניגורוד. בנוסף, הוקמה ‘מחלקה ספורטיבית’ בארמון החלוצים שעל גבעות ורוביובי, שזכתה לשם המוכר כיום ‘מועדון 4x4’.

העיר השנייה בחשיבותה ברוסיה לא נשארה מאחור – בשנת 1995 הוקם בסנט פטרסבורג מועדון ‘Off-road & 4x4 Club’, שהשתתף באירוע הפופולרי ‘ארקטיק-טרופי’, תחרות שהייתה ידועה בקרב ספורטאים אירופאיים.

משנת 1997, יצרו מותג מקומי – ‘לאדוגה טרופי’, שסובב סביב אגם לאדוגה העצום, ותוך זמן קצר זכה לפופולריות רבה. מאז נחשב למסלול מבוקש ביותר המושך מאות משתתפים בכל שנה.

כעת, נראה שכמעט כל עיר מרכזית ברוסיה מתגאה במועדון שטח משלה. הורחבו מאוד גם אזורי המסעות, משלחות, פסטיבלים ותחרויות. בין המסלולים הפופולריים ניתן למנות את צפון קווקז, מקורות נהר הוולגה – ‘סוסנין-טרופי’, יערות וביצות בלארוס, ערבות אוקראינה, הרי אוראל ועוד.

רוכבי השטח הרוסיים משתתפים באופן קבוע בתחרויות בינלאומיות שמאורגנות כראלים או כמרוצי שטח (טרופי-ריידים).

המערה השישית בחצי האי קרים
אודות “המערה השישית” בקרים ומערות מפורסמות נוספות באזור הפוסט-סובייטי תוכלו לקרוא בעמוד המצויין.

סוג בידור ביתי חדש יחסית – פינגרבורד. האם יש לראות בו גרסה של סקייטבורד או בכלל ספורט אקסטרים? כתבו את דעתכם ב- תגובות בעמוד זה .

מהם המאפיינים של תחרויות אלו?

תחרויות טרופי-רייד

מרוצי שטח בג'יפים
לרוב, סוג זה של תחרויות אינו שם דגש על מהירות סיום המסלול. המטרה העיקרית כאן היא הנעת כלי הרכב דרך קטעים מוגדרים ומיוחדים בזמן קצוב. כל צוות (בדרך כלל, שני אנשים: נהג ונווט) מקבל משימה לכל שלב בהתחרות – ‘אגדת דרך’.

האתגר נובע לא רק מהנהיגה בשטח קשה, אלא גם מהצורך למצוא את הנתיב באמצעות GPS או מפות טופוגרפיות המסופקות עם המשימה.

בנוסף, ישנם קטעים מיוחדים עם רמות קושי גבוהות יותר, בהם המנצח נקבע לפי זמן המעבר.

כמובן, השתתפות בתחרויות מסוג זה דורשת הכנה יסודית של כלי הרכב – התמיכה הטכנית חשובה ביותר. לעיתים משנים רכבים בצורה כה יסודית, שלא נשארת כמעט שום דמיון למודל המקורי. עם זאת, על מנת לשמור על איזון, מארגני התחרויות מחלקים את המשתתפים לקטגוריות שונות:

קבוצת ‘רייד’ – רכבי שטח סטנדרטיים כפי שיוצאים מהמפעל.
קבוצת TR-1 – רכבים שעברו שדרוגים קלים.
קבוצת TR-2 – רכבים שהתאמתם מוכוונת באופן משמעותי לשטח.
קבוצת TR-3 – רכבים שתוכננו במיוחד או שעברו התאמות כמעט ללא הגבלות.

בנוסף, קיימות מספר קטגוריות עבור אופנועים וטרקטורונים. ככלל, רוב מרוצי הטרופי באוף-רוד מתקיימים בפורמט של תחרויות פתוחות, שניתן להירשם אליהן מראש אצל מארגניהן.

ה"ניבות" וה"ואזיקים" המקומיות הם משתתפים קבועים בכל מרוצי הטרופי שמתקיימים ברוסיה, ונראות בהם לא פחות מרשימות מאשר “סוזוקי”, “ניסאן” או “מרצדס” המפורסמות.

ראלי ריידים

מירוצים בואזים בשטח זהו כבר שלב יותר רציני בתהליך התחרותי באוף-רוד. ראלי ריידים הם מרוצים מרובי-ימים שמתקיימים על פני מסלול באורך משמעותי, בהם מהירות המעבר בין הנקודות במסלול משחקת תפקיד מרכזי.

ישנן קטגוריות שונות: מרוצים קצרים עד 1200 ק"מ, הנקראים “באה”, ראלי ריידים למרחקים של עד 6.5 אלף ק"מ ולמשך של עד 10 ימים, וכן מרתונים.

המרתון המרשים ביותר התקיים בשנת 1992 במסלול פריז-מוסקבה-פקין. אורך המסלול היה מעל ל-17 אלף ק"מ, והמשתתפים העבירו חודש שלם כדי להשלים אותו. תעשיית הרכב הרוסית יכולה להתגאות – המקום השני בדרוג הכללי נכבש על ידי הצוות שלנו ב-“לאדה-סמרה”, שהקדימה את מותגי “מיצובישי”, “ניסאן” ו-“פולקסווגן”!

אחד המרוצים הנחשבים ביותר היה פריז-דקר, אך הוא בוטל בשל דרישות בטיחות.

עם זאת, לספורטאים תמיד יש איפה להוכיח את עצמם. לדוגמה, ראלי “דרך המשי” הופך יותר ויותר פופולרי.

במרוצי ראלי קיימת גם חלוקה לקטגוריות של אופנועים וכלי רכב, אשר מתחשבות בסוג כלי התחבורה, רמת השדרוג שלו, המשקל וסוג הדלק הנצרך.

מירוצים בקמאזים בבוץ משתתפים קבועים הם גם רכבים בקטגוריית T-4 – משאיות 4X4 שמשקלן מעל 3.5 טון. גם לקטגוריה זו יש חלוקה פנימית – T-4.1 עם שיפורים מינימליים, ו-T-4.2 עם התאמות משמעותיות, בהתאם למגבלות שאושרו על ידי מארגני התחרות.

וגם כאן אי אפשר שלא לשמוח על ההישגים של בני המקום – הצוות מנברז’ני צ’לני, “קמאז מאסטר”, הוא אלוף ופיינליסט מרובה זכיות באליפויות העולם ובמרוצים הנחשבים ביותר. הם כבשו את “פריז-דקר” שבע פעמים! והמתחרים אינם פשוטים כלל – כמו DAF ההולנדית, מרצדס בנץ הגרמנית ו-LIAZ הצ’כית.

האופנוענים גם הם מחולקים לשלוש קטגוריות, המבוססות על רמת שדרוג האופנוע – פרודקשן, סופר פרודקשן ו- טרקטורונים .

נהוג לסיים מאמרים על ספורט בקריאות “תנסו, זה מאוד מועיל” וכדומה. אך על אוף-רוד קשה לומר זאת. נדרש, כנראה, דחף פנימי חזק מאוד או מניע אישי שלא מובן לרבים, כדי להעמיד בסיכון את הבריאות ואת הכספים ולהביא לחוויית הנאה אדירה מנסיעה מטורפת בשטח קשה.