אמצעי שיט – מה יכולות הנהרות ההרריים לכבוש

אמצעי שיט תיירות מים היא אחד מסוגי התיירות “הפראית” הכי רגשיים שיש.

כאן יש הכל: טבילה מוחלטת בטבע, עצמאות והנאה שאי אפשר לחוות בתנאי עיר (למשל דיג, ועוד איזה דיג!). כאן ניתן להתקדם במהירות ממתחיל נאיבי שהתנסותו מוגבלת למומחה מחוספס המתמחה בתחומו.

הנהרות בארצנו מציעים מגוון רחב לבחירה: אפשר לשוט בחברת חברים בנהר טייגה איטי; או לשחק רולטה רוסית עם נהר הררי, למשל בקווקז, בסייאנים או באלטאי.

כדי לבחור מתוך השפע הזה, חשוב מאוד להגדיר נכון את אמצעי השיט. בואו נראה איך הם נראים, מה הם יכולים לעשות, ומה ההבדלים ביניהם.

באופן כללי אפשר לחלק את אמצעי השיט ל-שלושה מחלקות (בדיוק כמו ספינות מלחמה אמיתיות): מחלקה קלה, בינונית וכבדה.

בנוסף, קיימות גם כמה גרסאות היברידיות – מבנים ייחודיים אשר מתאימים למקרים מיוחדים של שיט, עבור מטרות צרות וממוקדות.

• את המחלקה הקלה מרכיבים קיאקים ו-קיאקים מסוג דוגה.

סירת קיאק תמונה

קיאק הוא סירה צרה, ארוכה ו"טורפת" כמו כריש, שלרוב מיועדת לאדם בודד (אך קיימים קיאקים לשני או שלושה אנשים). מקצוענים מבצעים בקיאקים הללו דברים מדהימים.

למשל, כאשר הם מתהפכים (תופעה שכיחה בטיולים כאלה), הקיאקיסט מצליח להחזיר את עצמו למצב תקין מבלי לעזוב את הקיאק. ממש כמו הברון מינכהאוזן שהרים את עצמו יחד עם סוסו מן הבוץ בשיערו.

טכניקה זו מכונה “התהפכות אסקימוסית”.

בעיה אחת: הקיאק גדול מדי לצורך תחבורה, שכן הוא אינו מתפרק. בנוסף, אין בו כמעט מקום למטען.

לכן, בכל מסע שיט קיאקיסטים זקוקים ל"שרפה" – אמצעי שיט נוסף שבו יועבר הציוד שלהם.

דוגית גומי - סירה מתנפחת תמונה

הסוג הנפוץ והמצליח ביותר של אמצעי שיט במחלקה זו הוא דוגיות, במיוחד דוגיות זוגיות. הן יכולות להיות עם שלד או מתנפחות.

דוגיות מתנפחות קלות, קומפקטיות ואין צורך להרכיבן. ממלאים אותן באמצעות משאבה – והן מוכנות לשימוש.

אבל! לדוגית מתנפחת כמעט ואין קיל (שדרית), ולכן היא “מפרפרת” בזמן החתירה ודורשת תשומת לב ומאמץ כדי לשמור אותה בכיוון הנכון.

בנוסף, דוגית מתנפחת יכולה להיות לא יציבה: כמו אישה קפריזית, היא עשויה להתהפך פתאום ללא התראה.

דוגית עם שלד

המבנה של דוגית עם שלד מובן משמה. תחילה מרכיבים שלד קשיח מאלמנטים סטנדרטיים שמגיעים בערכה. חומרי השלד יכולים להיות עץ או מתכת קלה.

אין הבדל משמעותי בין החומרים הללו, וגם הם לא משפיעים על העמידות. זה בעיקר עניין של טעם אישי.

את השלד המורכב מכניסים (או דוחסים) למעטפת עמידה למים, חזקה כמו עור של ביזון. זהו, המלאכה נגמרה!

עצה אחת: לפחות שבוע לפני הטיול, קחו את הזמן להרכבה ניסיונית.

סביר להניח שתהיינה רגעים שבהם תעמדו מעל ערימה של חלקים מגוונים כשאתם אוחזים את ההוראות ומתרעמים: “מה הם כתבו פה? זה לא נכנס לשם בכלל!”.

כמו כן, כדאי לתרגל כניסה ויציאה מהדוגית. זהו מיומנות שניתן ללמוד רק מהתנסות.

מניסיון של אינספור מסעות שיט, הוכח: דוגית מתאימה היטב לנהרות מהקטגוריות הנמוכות מבחינת קושי (על קטגוריות אפשר ללמוד גם מהאינטרנט וגם משיחות עם מומחי שיט).

היא מרווחת, יציבה יחסית, מהירה (במים עומדים ובחתירה מסונכרנת של הצוות מגיעה למהירות של 7–8 קמ"ש) ונחשבת כלי השיט המתאים ביותר לנהרות צרים ומהירים עם אשדות בגובה של עד מטר אחד.

• את המחלקה הבינונית מאכלסים בצורה מושלמת קטמרנים.

קטמרן לשיט בנהרות הרריים

הם מגיעים בגרסאות עם שני אנשי צוות (דואליים) ובגרסאות לצוות של ארבעה אנשים (רביעיות). קטמרנים דואליים, מבחינת הביצועים והבטיחות, קרובים יותר לדוגיות ומשמשים לעיתים רחוקות בקטגוריות הגבוהות של קושי (חמישית ושישית).

לעומת זאת, קטמרנים לרביעיות יכולים להתחרות גם בציוד של המחלקה הכבדה – הרפסודות.

המראה הכללי של קטמרן

את המראה הכללי של קטמרן ודאי כולם מדמיינים. שני בלונים אורכיים וארוכים המחוברים למסגרת קשיחה וארבעה חותרים. הבלונים – כפולים: בלון פנימי עשוי בד אטום לאוויר ובלון חיצוני בקוטר קטן יותר מהפנימי, עשוי מבד עמיד וחזק. המסגרת יכולה להיות ממתכת קלה, אבל ניתן גם לבנות אותה מעץ במקום. במקרה כזה, כמובן, הקטמרן יאבד במעט מהאלגנטיות שלו.

כיום אפשר לקנות קטמרן ואפילו להזמין אותו בהתאמה אישית לפי טעם.

עכשיו נפנה לרגע ל-היסטוריה.

היסטוריה של קטמרנים

כאן אנו, אזרחי רוסיה, יכולים להיות טיפה גאים. אם רוסיה אינה מולדת הפילים, הרי שמולדת הקטמרנים לתיירות, אפשר לומר שכן.

בברית המועצות, הקטמרן שימש כאמצעי שיט במשך תקופה ארוכה ונרחבת. אבל מכיוון שלא היה ייצור תעשייתי של קטמרנים, כל אחד בנה לעצמו קטמרן על אחריותו ועל פי הבנתו.

כמובן, במצב כזה של מגוון רחב, ההתקדמות הייתה מהירה ובערך בשנת 1983 נקבעו המאפיינים הטכניים האופטימליים לקטמרן, ובעיקר – הצוותים ויתרו על הישיבה ב"נקודה החמישית" (הכוונה לישיבה על הקרקעית) ועברו לשיטה של ישיבת ברכיים. כלומר, החותר עומד על ברכיו על הבלון.

כדי להימנע מנפילה מהקטמרן, הירכיים מקובעות על ידי תופסנים רכים או קשיחים. פרט טכני לכאורה, אך הוא העלה באופן בלתי צפוי את ביצועי הקטמרן והפך אותו לתחרותי מול רפסודות.

נציין חיסרון של קטמרן בהשוואה לרפסודה: הדחק המים שלו קטן פי 4-6. אבל מאידך! לקטמרן יש יכולת נסיעה במהירות שלילית – כלומר, החותרים יכולים לחתור לאחור; והוא גם יכול לשוט נגד זרם.

אמת, בנהרות הרריים לא סביר שמישהו ירצה לשוט נגד הזרם, אבל כן אפשר לחצות את הנהר לרוחב מבלי לאבד כמעט גובה.

במילים אחרות, קטמרן עם צוות של ארבעה הוא כמו “סוס עבודה” אמיתי לכל שיט מורכב ואקסטרימי.

עוד נקודה חשובה לציין: קטמרן, יותר מכל כלי שיט אחר, מעניק לצוות יכולת שקשה להסביר במילים – תחושת המים. לכן, חותרים מנוסים בקטמרנים הופכים לרפסודאים מצוינים (עם הגיל רבים עוברי לנהוג ברפסודה, כי קטמרן דורש יותר צעירים וגמישים). המעבר ההפוך – מרפסודה לקטמרן – כמעט ואינו קיים.

אנשי חוץ נחשפו לראשונה לקטמרנים הרוסיים בשנת 1983, בראלי מים על נהר הצ’ויה שבאלטאי.

באותו אירוע, הרוסים ראו לראשונה את הרפסודות הראפטיות שלהם. האמריקאים הסתובבו מסביב לקטמרנים שונים, בדקו אותם וצילמו.

כעבור שנתיים הביאו האמריקאים לאותו “ראלי צ’ויה” את הקטמרנים התעשייתיים שלהם – הם היו אלגנטיים, חלקים וצבועים בגוונים מגוונים! ובכל זאת, הם לא הצליחו לזכות במקום מכובד.

נעבור לכלי השיט של המעמד הכבד: רפסודות

ראפט - רפסודה מתנפחת לשיט אקסטרימי

כאן היו שתי קווי התפתחות מקבילים ונפרדים.

אחד מהם הוא מה שמכונה כיום “ראפט” – רפסודה אמריקאית, שהפכה פופולרית מאוד עכשיו גם ברוסיה.

ראפט הוא כלי שטוח-תחתית בצורת אליפסה. לאורך הדפנות המתנפחות יושבים החותרים ומשתמשים במשוטים קטמרניים חד-להביים.

מה היתרון שלו לעומת, למשל, קטמרנים או רפסודות רוסיות? בדיוק אותו היתרון שיש למקדונלד’ס מול חדר האוכל הרוסי שלנו – נגישות, תפוצה רחבה, פשטות ולא יומרנות.

לשיט המוני ובטוח יחסית, שלא דורש מיומנות טכנית גבוהה, הוא מצוין!

רפסודה רוסית

ומה לגבי הרפסודות שלנו, שבנינו בעצמנו? האמריקאים, שראו אותן באותו ראלי שהוזכר, כינו אותן “ראפט רוסי”.

הרפסודה הרוסית המודרנית היא למעשה 4-5 בלונים רוחביים בקוטר גדול - מטר ויותר. הבלונים מחוברים למסגרת עץ שנבנית במקום.

בניית רפסודה היא שילוב של מדע ואומנות, ולא ניתן להסתדר בלי מומחה בעל ניסיון בבניית אוניות. יש לבחור עצים מתאימים, לקלף מהם את הקליפה, לייבש אותם מעל מדורה ולגלף אותם לצורה הנדרשת. בקדמת הרפסודה ובאחוריה מותקנים תומכי משוטים – משולשי עץ שמחזיקים את המשוטים. מומחיות מיוחדת היא בבניית משוטים ארוכים – באורך של ארבעה מטרים ומעלה.

כפי שניתן להבין, זו עבודה ממושכת שמחייבת מיומנות בשימוש בגרזן. אבל איזה סיפוק עצום זה – לראות את הספינה הענקית שבנית במו ידיך! אפילו החותרים ה"עצלנים" בקטמרנים (שכבר מזמן הרכיבו את כלי השיט שלהם) מתפעלים מהרפסודה המוכנה להשקה למים.

וכשהרפסודה נעה בעוצמה ובביטחון על גלים גבוהים, כשהצוות עובד בשלווה ובתיאום, בלי לחץ ומתח – לא, אין אף ראפט שיכול לספק תחושת סיפוק אסתטי כזו. לצערנו, בימינו לראות רפסודה רוסית אמיתית בפעולה – זו הפכה לנדיר מאוד, כמו לראות ממותה.

תמונת רפסודה על הנהר - צ'סטר

מבני כלאיים

מוחו הסקרן של התייר הימאי מעולם לא יכול היה להירגע (לפחות עד לא מזמן), ולכן מבנים היברידיים הופיעו כל הזמן.

והמטרה טובה מאוד: להמציא כלי שהוא קל, אמין, בטוח, ומלא יתרונות. נציין רק אמצעי שיט אחד שהוכיח את עצמו – זהו צ’סטר (שם מקומי שנפוץ בסיביר; באזורים אחרים ייתכן ויש לו שם אחר). מדובר בשני בלונים רוחביים המחוברים למסגרת. על כל בלון יושבים שני חותרים זה מול זה, עם משוטים קטמרניים.

באמת, צ’סטר הצליח למלא את הפער שבין רפסודה לקטמרן: הדחק מים גבוה (ולכן יציבות גבוהה בפני התהפכות) יחד עם יכולת תמרון רוחבית מדהימה. הנה בקצרה המבנה והיכולות של סוגים שונים של כלי שיט. תבחרו מאיפה להתחיל.

אבל לא משנה מה תבחרו, תאמינו לי: תיירות אקסטרים מימית זו פעילות נהדרת, גברית טהורה, שבודקת את החוסן שלכם.

וידאו

צפו בסרטון של שיט בקטמרן:

הספורט המסוכן ביותר השיט הוא מסוכן. אבל איזה הוא הספורט המסוכן ביותר ? טופ-10 מתחת לתמונה.
הטכנולוגיה התקדמה: מעבר לקיאקים וקטמרנים אפשר לנסות שיט על אקוואסקיפר – לא תתחרטו.
חוזרים ליבשה – מה זה רולרסרף